בימי ספירת העומר נהגו ישראל לציין במכתביהם, בנוסף לתאריך גם את מספר הימים לעומר ביום בו נכתב המכתב, על פי רוב בתוספת ראשי התיבות "למב"י" = "למספר בני ישראל". לדוגמה: "יום כ' למב"י".
![]()
![]()
אך היתה שיטה מתוחכמת יותר והיא לציין את המספר במליצה, למשל: לבחור פסוק שבו מופיע המספר (במפורש או בגימטריה).
רבי דוד מילדולה בספרו 'מועד דוד' (אמשטרדם, ת"ק), מציע אוסף פסוקים כאלה לכל ימות העומר, וכך כותב בפתיחת הרשימה:
נהגו הסופרים כשכותבים איזו אגרת שלומים לאיזה מאוהביהם ומקרוביהם בזמן ספירת העומר, שבמקום רשימת אותו היום שכותב (דרך משל היום כ"ב לחדש ניסן, אייר, או סיון) לכתוב פסוק א' של תורה או של כתובים הרומז מספר של אותו יום מספירת העומר. ודרך משל כשהוא ביום א' לעומר כותבים היום שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד למב"י, וכן על דרך זה מבקשים פסוק לכל יום ויום מהמ"ט יום הנ"ל הרומז מספר ספירת אותו יום וזה נקרא 'עיטור סופרים', לכן כיון שעדיין נשאר מקום פנוי וחלק בדפוס, ראיתי לכתוב כאן הפסוקים הרומזים מספר של כל יום ויום מהמ"ט ימים הנ"ל כדי שלא יחסר בספר הזה כל מיני מגדים שהם פרפראות לחכמה, והא לך לפניך.
[בשולי הדברים: יתכן ויש כאן זהירות שמא יקדים את ספירת העומר על ידי כתיבה מפורשת (לפי הפוסקים שסוברים שניתן לספור גם בכתיבה, ראה לדוגמה: שו"ת חתם סופר, חלק ו, סימן יט. ואכמ"ל) ולכן העדיפו לכתוב את המספר במליצה.]